הסיפור שלי. ושל הבלוג הזה

בבוקר יום ההולדת ה-48 שלי קיבלתי מחזור.

זה היה אחרי שלושה חודשים שבהם הוא לא הגיע, מותיר אותי מתנדנדת בין הסרט שאני בהיריון לבין זה שאני במנופאוזה, מנסה להחליט מה נורא יותר בעיניי כרגע.

(היריון, אגב)

אז אני עדיין לא מנופאזית באופן רשמי אבל מתקדמת לשם במהירות על ציר הזמן של גיל המעבר. ואם אין לי את היכולת לשנות את המציאות, לפחות אתן פייט ראוי לעדכון הגרסה הבאה שלי כאישה. אני חופרת לילדים שלי ש"ידע זה כוח" והגיע הזמן לתת דוגמה אישית וללמוד את הנושא כדי שאוכל לעשות מהלימון הזה וואחד לימונדה, כזו שתסביר לכל גל חום באשר הוא מאיפה משתינה האישה הבלה (ספוילר: מרצפת אגן מחוזקת).

נשים יכולות לדבר שעות על חוויות היריון ולידה, אבל גיל המעבר אפוף שתיקה.

מ נ ו פ א ו ז ה. זה נשמע נבול, רקוב. מסריח יותר מנר בניחוח וגינה של גווינת' פאלטרו, ובעיקר מחסל כל מאמץ שלנו להישאר רלוונטיות אחרי גיל ארבעים. אבל - אחיותיי לצרה - אפשר להיות האישה הכי שווה ונכונה, לג'נגל בין קריירה מפוארת ומשפחה פוטוגנית, להזריק בוטוקס, להתמכר לשייקים וספורט, לעשות אקסטרים, לעשות שורות, לפעול לקהילה, לגלות את הרוחניות, לרקוד כאילו שאף אחד לא מסתכל, ווטאבר. שום דבר מזה לא יבלום את גיל המעבר והתכחשות אליו תחזור כמו בומרנג לפרצוף שלנו, זוהר ומתוח ככל שיהיה.

השלב הזה משפיע עלינו בכל כך הרבה חזיתות ואנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להיות בורות לגביו אז החלטתי להקדיש לזה בלוג אישי, בתקווה שתצטרפו אלי. בא לי שיהיה לנשים שעוברות את זה מקום להתייעץ, להבין, לפרוק ולשחרר, רוצה לאמ;לק לכן מחקרים וטורי דעה מעניינים בארץ ובחו"ל, ובגדול להפוך צרת רבות לחצי נחמה.

למה מי אני בכלל?

אני רוני מואב. לא רופאה או סמכות רפואית, אבל כותבת ועורכת תוכן כמעט שלושה עשורים, בין היתר במערכות של מגזינים שמתמקדים בנשים ובבריאות. מעבר לזה אני אמא ואישה שמאמינה בכוחם המרפא של קיטורים.

תהיו אחיות ואל תשאירו אותי במסע הזה לבד עם ההורמונים המבעבעים שלי.

To menopause and beyond!